"גיחה"
29.4.01-17.5.01
מרכז מאירוף לחינוך לאמנות, מוזיאון תל אביב
אוצרת – מירי נשרי
הציור של אורה הוא ציור פעולה אינטנסיבי ורב כיווני המנהל דיאלוג עם מסורות הציור המופשט האקספרסיוניסטי ועם ציירים עכשויים כמו משה קופפרמן, גרהארד ריכטר, יהודית לוין ועוד. מצד אחד התמסרות גמורה כביכול לתחושת היד לציור אוטומטי החוזר על ג'סטות דומות שוב ושוב ומצד שני קבלת אחריות גלויה ושליטה על הציור כולו.
עבודתה נסוגה לתוך המערכת הציורית של עצמה ומפתחת אותה באותנטיות. גילוי ערכיהם העצמאיים של הצבע, הקווים, ההתנגשויות והחפיפות שבין צורות וכתמים תורמות להתרחשויות במערכת המקומית והגלובלית שעל הבד.
במישור הייצוגי פותחת פרספקטיבות תלת ממדיות, רמזים של אובייקטים, סימנים, עקבות נוף ספק קונקרטי ספק מופשט. הציורים מפתים את הצופה באופן שהוא מוצא את עצמו מטייל על פני הבדים, מתביית על פרגמנטים, ממצמץ מסתנוור, מחפש קרקע בטוחה.
אורה מתארת רוטינה קבועה של פעולות אשר ממסגרות את התחלת כל הציורים במונחים של הכנות ליציאה לטיול, גיחה או מסע. תוצאות המסע – הצמצום הצבעוני (צבעי אדמה) ומבנה חלל הציור מאפשרים קריאה של נופים מטפוריים וקונקרטיים. נופים אלה מזכירים לי את נופיה של הצלמת דליה אמוץ, נופים שצולמו במצלמה שהוחזקה בחביקה מעורסלת, בידיים משוכות כלפי מטה מאזור האגן – צילום מהבטן ולא מהראש.
נופים של אדמה ללא שמיים, פיסות אדמה קרובות וקונקרטיות, ולפי פרשנותו של חיים דעואל – לוסקי צילום בעל זהות נשית מובהקת, המצלמה ככלי קיבול, לשכה אפילה, רחם בניגוד לצילום שנתפס בניתוחים של אמנות וג'נדר ככלי גברי מובהק. גם כאן הזהות הנשית, הרחמית של "האדמת הציור" מאוד בולטת – מערבולת של נתזים חומים, שלוליות, אדמה בוצית – ערבוביה של אטום ושקוף, מוצק ונוזל. קרקע הציור דשנה וחומרית, "מרחבים אדמתיים" ללא שמיים.
הלישה בחומרי הציור הופכת אותו כמעט לאובייקט פיזי קונקרטי בדומה לאמן הגרמני אנסלם קיפר שעבודותיו מאוד חומריות. מעין קליפות של אדמה שסועה.
אפשר לקרוא את הציורים של אורה כדיוקן פנימי, מיכל שהתרוקן, הדפיס את תוכנו הנסתר על פני שיכבה דו ממדית. הציור מאוד אנרגטי – תשוקה ואובססיה מעורבבים זה בזה, זרימה של מקצבים ועצירה של סימנים פרטיים, חזרה על עקבות, היזכרות ושכחה.
תהליך היצירה נוכח בתוצר הסופי, מראה את עצמו, נוכחות של ריקבון וצמיחה, הרס מחיקה וטשטוש בצד בניה מחדש.
מירי נשרי
