שנה זו טרפה את הקלפים באחת ושינתה את חיי. שינתה רבות בכל הקשור להתנהלותי בתוך הסטודיו וגם מחוצה לו הן מבחינת התכנים שהעסיקו אותי והן בדרכים בהן החלטתי לייצג את רעיונותיי, למימד הזמן שנחווה הפעם באופן שונה (הסגרים וביניהם) ולבחינה מחדש מה הוא מרחב היצירה הן הפיזי והן הרעיוני. הכל התנקז וחלחל לתוך היצירה וכמו המתרחש מחוץ לסטודיו בו קורים דברים ונלמדים תוך כדי תנועה, באינטנסיביות עם הפסקות מאולצות של בדודים וסגרים, כך קרה גם בעבודה בסטודיו. מרחב מעומעם של יצירה הנחווה באופן דואלי, לעיתים משמעותי ופעמים מעורר ספקות ושאלות.
מקבץ של אירועים שהחלו בחורף 2019-2020 ובדיעבד עבורי כיוצרת היו משמעותיים: היכרות עם מה שנותר ממכלול יצירתה של אמנית קרמיקה לא מוכרת (היללה חייטוב ז"ל, בת כפר יהושוע וקרובת משפחה של כלתי), פרסום קול קורא מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בה אני חברה שכותרתו היתה: "נשים יוצרות בעמק", חורף קר וגשום עד מאוד, קיר אמנית שאצר ניר הרמט במקום לאמנות שיצר ענין רב ומאוד ריגש. כל אלה הציפו ועוררו בי צורך שתחילתו לא הייתה מודעת- ליצור מיכלים שיכילו את עוצמות הרגש שגאו בי ובמקום שיציפו "ניקזתי" אותם לתוך היצירה. כך נוצר גוף עבודות שקראתי לו: "כד – פנים", מחווה לאמנית הקרמיקה. מספר מעבודותיי הוצגו בתערוכה של העמותה ועוד עבודה על דיקט הוצגה בתערוכה קבוצתית ב"מקום לאמנות". מאז הכד כדימוי הפך להיות משמעותי ומופיע ברבות מהעבודות שנעשו השנה ובמגוון טכניקות: וידאו, אובייקטים, רישומים, קולאג' ועבודות על בד. בעקבות אותו החורף יצרתי סידרת רקפות העומדות בבדידותן בגאון אוגרות בפקעתן את מימי החורף הרבים. צורה שמזכירה את וירוס הקורונה.
מערכות הבחירות החוזרות יצרו את הצורך כבעלת מודעות חברתית פוליטית להגיב בדרכי, לבחון את נושא הבית. כך נוצר גוף עבודות בו מופיעה תבנית נוף בסיסית בית, עץ ודמות אדם כמו במבחני אישיות. נושא המעסיק אותי ממערכת הבחירות הראשונה ועד היום בעיקר בעבודות הנייר. דימוי הבאר חזר אף הוא אך שונה בתכניו ובאופן הטיפול בו מאז הופיע לראשונה בשנת 2014. הבאר הפעם חרבה. בעבודות אני עוסקת בחיפוש נואש אחר מקור מים, במדבר ובחשיכה. אני עוסקת בתחתית הבאר שנמצאה ובה הכל יבש, סדוק ומסוייד. בספטמבר, יום לפני הסגר השני הוצג קיר אמנית בשם: "בארות וכדים" בגלריה ביבנה שאצר רוני ראובן והיווה עבורי מאין סיכום ביניים של תהליך.
הקורונה כאירוע מכונן שינה מהותית את היצירה האישית על כל היבטיה: חוויה סובייקטית של זמן אוזל איפשר לעבוד על מגוון נושאים בו זמנית וללא תכנון. מן זרם תודעה שרק בכתיבה היומנית נוצר נרטיב והבנה של תהליכים תוך אישיים והשפעתם על היצירה. כללי הזהירות כמו שמירה על היגיינה עודדו עבודה שיש בה הרבה שטיפות של מצעי העבודה. ניירות מתפרקים ויבושם מחדש כעבודות תלת ממדיות, רישומים שטופים שניראים כמו הדפסים. בעיית הנגישות לחנויות לציוד אמנות יצר שימוש בחומרים נוספים, חומרים שנרכשו בחנות לחומרי בנין הסמוכה לסטודיו. מצעי עבודה חדשים הוחלפו בציורים שנמצאו בפתחי בתים ונעשה בהם שימוש חוזר מבלי להתעלם מהרובד המקורי. מהעבודה עם צבע לבן ושחור אקרילי לקירות ושטיפתם נוצרה סדרת רישומים של נופים נצחיים, פרחי רקפת שנחווים כאבני תבליט. הסגרים והיציאה מהם הכתיבו קצב עבודה שונה מהרגיל אינטנסיביות רבה וביניהן הפסקות למנוחה ולעשייה אחרת בסטודיו החלופי בבית. כמו גם התנסות בפרקטיקות השונות במהותן-מצעי עבודה גדולים ולצדן עבודה על ספרים ישנים ודפי עבודה קטנים.
Comentários