הפנל שעסק במזרחיות בכנס של העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר מעט טלטל ועורר שאלות בעיקר. לאיזה קטגוריה אתאים? איך אשייך את עצמי? הורים שבאו מהמזרח אבל תרבותם היתה פרנקופונית. שנולדה במעברת עין שריד, שגדלה בשכונה מעורבת שרובה היתה צברית. שהיתה חניכה בתנועת נוער דרור המחנות העולים אליה השתייכו טובי בניה של הארץ כולל יצחק רבין והרמטכל הנוכחי, שנישאה לגבר ממוצא אשכנזי, שחיה עשור מחייה בתנועה הקבוצית ועשרים שנים במושב כפר הס, ששמעה לראשונה את השאלה לגבי המוצא רק במסגרת הצבא ובכל זאת לאורך השנים שמעתי לא באופן מובהק, על אפליה על רקע עדתי, על הזדמנויות שנבלמו להתפתח ולהתקדם מקצועית וכלכלית. האם הלימבוס או השהייה במרפסת כמצב מנטלי רגשי, במרחבים שהם בתווך השפיעו על הבחירות האמנותיות שלי?על הדרך בה אני מגדירה את עצמי? האם הבחירה במופשט ולא בפיגורטיבי, בצבעוניות אפורה מונוכרומטית היא חוסר היכולות להגדיר את עצמי ללא כחל וסרק והבחירה שנעשתה היא בהבלטת חוסר היכולת להגדיר בבירור מי אני? ואם כך מדוע רק בשתי עבודות הוידאו אני מתמודדת באופן ישיר עם מוצאי.
 

מבנה מאונך ועליו שלבים מאוזנים. כמו סולם לטפס עליו, עוד שלב להיאחז בו.

אריזה המסמנת נוכחות נעלמת, אזכור למרחב נכחד.

חוט, גשר חבלים. מבנה שנוכחותו רעועה. עומד על בלימה.

האם הוא קשור ? האם הוא נקשר ?

האם הוא פרום או נפרם ?

האם הוא כל העת מתיר עצמו, או נרקם, נסרג, נתפר?

האם כל הפעולות האלו מתבצעות באותו זמן ?...

הקו מותיר רישומו על מרחב הדף, מאפשר חקירות, יוצר עולם של דימויים ומכונן שפה.

כך כתבתי ב – 2010 ביומן המסע שלי. מחוייבת לו ומתמידה בו מאז.

התהליכים שעברתי במסגרת תהליך היצירה היו משמעותיים בהיבט התוך אישי ובפן הבין אישי. הרצון ליצור , דיאלוגים משמעותיים עם אמנים ואוצרים, פרישה מההוראה, התמקדות ביצירה האישית ומעבר לסטודיו בתל אביב. התמסרות לעולם קשה שיש בו שמחה וכאב, חידות ותובנות ביחס לתכנים העולים, היכולות והגבולות, על מה שניתן לשליטה ועל מה שאין. כך נוצר גוף עבודות גדל והולך (מעל 1500), שיש בו שפה רבת נדבכים והוא משנה את פניו ובעיקר מעצב אצלי תובנות נוספות ומהותיות כאדם, כיוצר.

המרחב, שתחילתו הייתה ללא סימון גבולות עבר עם השנים שינויי מבנה, חומריות, צורניות ויכולות הכלה.   נכון לעכשיו הוא...

המפגש עם קרן שמש ראשונה תופס אותי בעלייה לאיילון כשפני פונות מזרחה, נשטפות באור בונארי. אני בולעת את קרן האור, נוצרת בגופי וכל הדרך לסטודיו אותה קרן אור מתפרקת לכל צבעי הספקטרום ומתאחדת שוב לקרן אור לבנה. נשטפת שוב על לובן המצע, בעיקר על נייר. קרן, קו. אינו חמקמק. הוא נוכח בקביעות ונותן רישומו  על הדף. נכתב ביום ללא קרן אור ניראית לעין אך גלויה ללב.
 

אני הרץ במבוך שהתבלבל?

אני צריח שאין בו חלונות ופתחים כדי לראות את הקורה סביבו?

אני מלכה ללא ממלכה?

אני מלך ללא מלכה?

אני חייל ועוד חייל? חיילת שחורה הממתינה לשעת החסד לשרת את מלכתה?

אני לא דבר מתוך כל אלה בשולחן השח-מט.לא מחשבה על השח, או המט לנפול.

אני אולי עצמאית להמציא משחק חדש וכלליו.

קו ועוד קו ועוד קו. פיגוריזציה של מחשבה.
 

5 העבודות על קנבס הם קולאג' של בד על בד מתוח. החומרים הם בדים עליהם עבדתי לפני כעשור. שנה של שבר ואיבוד כיוון. עבודות שהיה בהם פוטנציאל כי נעשו בדם ליבי אבל משהו בהם היה לא פתור. כאחת שלא משאירה לספק להשבית, ללא פתור לזנוח, אני פורסת את הבדים וגוזרת מתוכם דימויים ובתחביר אחר מדביקה על גבי קנבסים חדשים וממשיכה לצייר. נוצרות עבודות חדשות אחרות: ישנות חדשות. מתוך התבוננות בעבודות, אני רוצה בכל מאודי לערום את גרעיני הרימון, לאסוף אותם ולהוציאם. להשליך, לטמון אותם. הגרעינים עוברים סוג של טרנספורמציה: מאבדים את צבעוניותם, עסיסיותם וצורתם. נותר איזכור. הגרעין נעשה דומה לברוש או סכין. מסכי גרעינים הממלאים את החלל מרוכזים כעת. פיצוח סוגיית הגרעין היא מחשבה נוספת עשור אחרי על השפה ומרכיביה. לא באופן הטבעי לתהליכים ביצירה שאפיינו את העשייה בשמונה השנים האחרונות אלא נקיטה בדרך אחרת, אקטיבית עד לשבירת כללי העבודה.

ירח במילואו בשמי הבוקר החורפי. ערפל צמרירי על שדות הבור בואכה שפיים. עננים בצבעי ורוד בהיר קודמים לזריחת השמש. שיפולי הכביש ובהם זרימת מי הגשמים יוצרים תוואי שמתחוור לי כי את הדרך מלווה נחל וכעת מילא את יעודו. חורף אחר השנה. מזכיר לי חורף אחד בילדותי. להקת צפרים חוצה את שמי. האם מאוחר מדי להמשיך, להתמיד ולעוף עד היבשת החמה או שמא הן מתחרטות וישארו כאן כל החורף או בכלל? אני זורמת אל היום. עוד מעט ואעלה על כביש חיפה תל אביב, אשתלב באיילון אל דופק חיים אחר.

עיסוק בספרים ובספריות בתוך שדה האמנות נעשה לאחרונה פופולרי. אני תוהה האם זה בשל החשש שספרים ומחברות יעלמו בעידן הדיגיטלי? האם בשל כריתת יערות הגשם וכל נושא הקיימות? האם יש מקום להתייחס לספריה כאל מקורות ידע מתחומים שונים? יתכן שבשל הדיאלוג בין התחומים אמנות מדע אמנות למשל ניתן לראות עיסוק בספר ביתר שאת. ספרי אמן, עבודה על ספרים (מצע עבודה מטופל), ידע בתוך ידע, ידע על ידע, מכלול היצירה האישית והאנושית, ספר המשמש כמיקרוקוסמוס, ספר שהוא ה"דקדוק הפנימי" של מכלול היצירה- כל אלה מעסיקים אותי בעבודה על ספרים רבים בו זמנית. ספר שיש בו זרימה של ידע ותנועה (עלעול). ספר בתוך ספריה המאחסנת ספרים המכילים בתוכם מאגרי מידע. כיצד ארצה להציגם בעתיד? מונחים על מדף או על שולחן עבודה? מה יהיה פתוח ומה סגור? כיצד ניתן יהיה לראותם מבלי לדפדף בהם? כיצד עבודה המכילה בתוכה עבודות דו מימדיות נעשית גוף שיש בו שלושה מימדים ואף יותר? גם המימד הרוחני, רעיוני ובכלל כיצד לאמוד אותו על מגוון מימדיו?

האם הרעיון של וידאו ארט זה שהגיתי הספר שמדפדף את עצמו הוא רעיון מספיק טוב? האם כדאי ליצור מספר ספרי וידאו כמספר הספרים שי...

עבודה על ספרים ישנים, עבודה על מחברות בפורמטים שונים. המרחב המאפשר שבו ניתן לעשות את כל שחפץ הלב. מחשבות המתורגמות לצורה, לכתם וקו אשר בסיס הרעיון מתוך הטקסט הכתוב בשתי שפות במילון ובטקסט החזותי והמילולי באטלס. הריבוי, חמישה במספר נובע מחוסר היכולת להתאפק, לאפשר לעבודה להתיבש, לעכל את מה שארע. הריבוי מאפשר חקר של פורמטים בגדלים מגוונים בצורתם ובצבעוניותם. אחת מתוך המחברות הופכת להיות עבודת וידאו. אקרא לה: "Artist book". עבודה שתהיה מורכבת מ80 רישומים המדפדפים את עצמם. רוח רפאים או ישות בלתי ניראית, האמן או המתבונן בעבודת הוידאו הם המעלעלים בדפי המחברת. הזמן שמשתהים על כל רישום אינו אחיד, כמו מנסה להתחקות אחר מבטו של המתבונן שיש פרטים שמושכים תשומת לב לא אחידה. אני חווה את כל מחברת הרישומים כעבודה אחת. העבודה על מחברות וספרים נעשית כחלק איטנגרלי מעבודה יומיומית בסטודיו לאורך זמן. היא משמעותית בהבנת מכלול היצירה ומאפשרת לבחון, לבדוק רעיונות בחלקו השני של היום שם הפורמטים הם לרוב ניירות גדולי מימדים או קנבסים.

גריד – קואורדינטות של שתי וערב. הגריד נמצא בעבודות עם הרשתות, בעבודת הקנבס שנעשתה לאחרונה בו הדימוי שמזכיר סולם משכפל את עצמו, בעבודות הקולאג' ובעבודות שמורכבות מארבעה חלקים וניתן ליצור מהם חיבורים מגוונים. הצורך בגריד נוצר בשל הערכת ביניים בה אני מבררת היכן אני במרחב הרעיוני רגשי ביצירה או בשל החתירה לדייק את עצמי באמירה? למרות שקיימת אסוציאציה חזותית של סורג, בחוויה אינני שם. המבנה שנוצר הוא רשת, עבירה המאפשרת לראות מבעדה את שכבות הצבע או החומרים שמתחתיה. סורג מלשון סריגה בשל הצורך לחבר את הפתחים.

 


בעודי שומעת את שירו של אמיר גלבוע, דיסק מתנגן, הדיסק החדש של יוני רכטר, בדרך החוצה את שדות בני ציון לעבר הסטודיו, צלילים מטעינים את יומי החדש. "הנה אעשה כדור מן הצער..." אני מגניבה מבט למראה ולוכדת בחטף את מראה זריחתה של השמש. כדור חמה המניס ומביס מחשבות של "צער וצער", "בכוח אחרון עוד אטליהו"...קרניים של אור שוטפות אותי. פורים 2018. כדור הצער התחפש לו: "ודאי מעשה ידיו, ידיו של נער", או שמא ידי שלי?

גיוסו של עפרי צעיר בני שוב מעיר את פחדי. הורים הלומי קרב מהלכים על אדמה זו ואין מי שיתן על זה את הדעת. אני חוזרת שוב ושוב בעבודותי על חווית גיוס הבנים, שירותם במילואים או יציאתם לקרב: איזכור מדי הצבא, צילומי תיקוות השני וסדרת העבודות בו הרימון מופיע בתהליכים של יובש כייצוג של הלך רוח. 

אפשרות נוספת לאמירה השירית: 

רחב הלב חדריו נפערים

עד כי חותם הדם, החוט, הקו

לא יוכלו לסתום הגולל על מחשבה נפסדת של קיץ וקץ. 

סוף כל הימים.

בתווך בין הדלת ומשקופה, צילמתי חוט טבול במכתם הפרי

סימנתי בדם הלב את תיקוות השני.

עקוד בסיפור הארץ שלחתי את אחרון בני לגורלו.


 

עבודה על בד קנבס גדולה במידותיה שיש בה מקטעים מעבודות קודמות שנעשו בשנת 2010 הודבקו ומהוות חלק מהעבודה העכשווית. העבודה על תהליכיה מעוררת מחשבות על המניעים להדבקה, על הצבעוניות שנוצרת ועל הקומפוזיציה. היצירות שנעשו ב- 2010  היו חלק מניסוי. אז יצרתי עבודה, צילמתי אותה והדפסתי גם על נייר וגם על בד.זאת עשיתי מספר פעמים. בדיעבד היה בזה משהו ניסויי והיווה מקטע מתוך שלם שיעשה כמעט עשור אחרי. הדבקתי שני דיוקנאות. האחת בתוך מסגרת מרובעת והאחרת מוקפת בגרעינים. הבעתו היא צעקה או כאב. העימות יצר מתח שהועצם באמצעות "הסולם" הצהוב. החלטה ציורית  מרגשת. צהוב בדימוי הסולם, צהוב במבנה העגול. צהוב נוכח.


 

מצאתי ברחבי הקריה רשתות צהובות מתוחות על מסגרות עץ. המסגרות שקופות. מעין מסננות שפתחיה גדולים ומרובעים. מן גרידים בצהוב. הם שימשו כנראה כמדפים. ניתנת לי הזדמנות לעבוד על עבודות שתיראנה תלת ממידיות. עבודה בשכבות. עבודות שיהיו בהם חומרים שקופים. שאפשר יהיה להפוך את הרשת הצהובה לחלק אינטגרלי וחשוב באמירה. הצהוב הבוטה, השקוף שמייצג גם ישירות מזמנים אותי לבטא אתם ובאמצעותם רעיונות שאיני עושה זאת תדיר. מחלחלות לתוך העבודות על גבי המסגרות עם הרשתות הצהובות מחשבות על מקורות השראה והשפעות, על דת והיסטוריה. על פערים ומחלוקות רעיוניים. על אהבה ושנאה, נכון ובדיה. על זויות שונות של התבוננות. על הרב מימדיות ומורכבותם של החיים. עבר, הווה ומחשבות נוגות על ההוויה הישראלית. לוקחת לי פסק זמן משיגרת העבודה. העבודות החדשות מסיטות לדרכים צדדיות ולווא דווקא פחות חשובות. מחשבות שעולות תוך כדי עשייה, הבלחות של מחשבה על דרך הצגתם. אולי כקופסאות אור שמהבהבות ומעצימות את הרעיון בעבודות. רשתות מחשבות. 

צילום בסלולר של שולחן העבודה, הדפסת הדימוי על גבי ניירות גדולים. אלה מצעי העבודה שקיימים כעת בסטודיו. השולחן משמש כנגטיב של העבודות שנעשו עליו. צבעים שזלגו אל מחוץ למצע העבודה, קצה משיכה של מכחול, בדל מחשבה הופכים להיות למרחב יצירה נוסף. העבודה על צילום שולחן העבודה מהווה נדבך נוסף ביצירה העתידית עוד בטרם התחלתי לעבוד על מצע העבודה. עבודה שיש בה הסטוריה. תעוד של זיכרון. מפגש של פוזיטיב ונגטיב. מעגל של יצירה.

בין מחזור תפילותי במות אב

קראתיך

מי אתה? שרעף על סולם?

...חבוטת שאלות על שמים ועל ארץ

בין המיצרים

אני סופרת מסכים

מונה דפי הסטוריה

מסדרת אלבומים על מדף.

לפתע תמונת נוף צצה,  מעבר מעוטר חריצים

של עקיבות גלגלי הזמן ושיניו הקהות

אודות אישה ואיש בצל תמר.

שדות השלף הנעים בין ריסי

מלחשים בי רזים

חותכים בזהב

תקריב אל אלוה.

 

Please reload

Please reload