12.5-19.5.2020

מחשבות המתפזרות על פני ימים


אל הגבים

מילים: יעקב שבתאי עם אור את הגבים יצאנו לבקש בדרך למכתש ואת צחקת בקול, פניך בהירים תראה, הן השבילים פה לא ברורים בכל המרחבים רק עיט יחידי ידך בתוך ידי הבוהק הלבן מכה בסנוורים ראי, הן השבילים פה לא ברורים היובש השקט, שפתייך הצמאות ורחש לטאות האור כבד כל כך, פניך בוערים אלי, הן השבילים פה לא ברורים שער ראשינו באבק הפך שיבה פתאום הלילה בא צנחנו על החול, החושך בהרים ראי, הן השבילים פה לא ברורים


למרות השם "אל הגבים", אנחנו מכירים אותו בשם: "הן השבילים פה לא ברורים". שיר שהתנגן בעת צעידה בשבילי הכפר ביתי. שיר שעורר תהיה. מצאתי ספר ישן ליד הפח של משפחת גלר, שכניו של מיכה. ישן, צהוב ופריך. כמוני באותה העת. כמוני בשל מחשבות של חשש גובר והולך על חידלון. שלפתי את הספר מתוך ערימה. בדיעבד, יצרתי מתוך הספר מאוחר יותר 2 ספרים ואובייקטים המזוהים עם בית, המקום שהפך להיות החלל המרכזי והבטוח בחודשיים האחרונים. אובייקטים כמו כוסות שאותם עטפתי עם דפי הספר. שפכתי לתוכם צבע קירות אקרילי לבן. נוצרה תחתית בולטת ההיפך ממשקעי הקפה השחור. כך הלבן הפך למייצג את רעיון חוסר הידיעה לגבי העתיד, ההיפך מקריאה בקפה. ואחר בחומריותו ולא כמו משקעי הקפה המתפוררים, התחתית הלבנה שנוצרה קשה ובהירה. על תחתיות המכלים שיצרתי הנחתי את מה שנותר מהאביב הקמל. עקיבות של פריחה וגם את פירות הקיקיון היבשים, המסוכנים והממיתים. בתוך מילות האהבה לארץ, מילים, שורות, ספרים מתקיימים יחסים מורכבים בין האדם לסביבתו.