8.11.2008

 

באתי,

אשה של סתיו

שבתי אלייך ממרחקי חלד

לשבור השבר ונופך חסר.

שארית היום צבעה ורוד אותך ואת שמייך

ואין איש הבא לנוח בצילך.

עלייך מכורכמים נכרכים על לחי

מוחים את דמעות שברונך.

 

"נטועה" אקרא אז בשמך, אחותי בשל מה את מתייסרת?

ראי, צלליתך מיתמרת שרועה על אדמה רקומת עלים

גומתך רגבים ועליהם נערמים בפז ואודם ועוד...

פירות שיבשו זיכרון נוגה

כמילות השיר "עץ הרימון נתן ריחו".

גם אם לא הושטתי היד לקטוף מהעץ בעתו

מרבדי הפרי הקמל ידשנוך

יטיבו בהם את מרחבייך.

 

ציפור שאחרה את מסע הנדידות

עלה מיותם שנאחז בין בדייך

מכתב מיוסר אל אהוב שאיבד דרכו אל המען

יעלוו את עתות העבר.

אז מחזור תפילותיי ילחש לבואם של ימים אחרים

של אדמה שטופת בערה

ושמיים מלאי חסד ורחמים.

Share on Facebook
Please reload