גיוסו של עפרי צעיר בני שוב מעיר את פחדי. הורים הלומי קרב מהלכים על אדמה זו ואין מי שיתן על זה את הדעת. אני חוזרת שוב ושוב בעבודותי על חווית גיוס הבנים, שירותם במילואים או יציאתם לקרב: איזכור מדי הצבא, צילומי תיקוות השני וסדרת העבודות בו הרימון מופיע בתהליכים של יובש כייצוג של הלך רוח.
אפשרות נוספת לאמירה השירית:
רחב הלב חדריו נפערים
עד כי חותם הדם, החוט, הקו
לא יוכלו לסתום הגולל על מחשבה נפסדת של קיץ וקץ.
סוף כל הימים.
בתווך בין הדלת ומשקופה, צילמתי חוט טבול במכתם הפרי
סימנתי בדם הלב את תיקוות השני.
עקוד בסיפור הארץ שלחתי את אחרון בני לגורלו.