31.1.2019

 

מבנה מאונך ועליו שלבים מאוזנים. כמו סולם לטפס עליו, עוד שלב להיאחז בו.

 

אריזה המסמנת נוכחות נעלמת, אזכור למרחב נכחד.

 

חוט, גשר חבלים. מבנה שנוכחותו רעועה. עומד על בלימה.

 

האם הוא קשור ? האם הוא נקשר ?

 

האם הוא פרום או נפרם ?

 

האם הוא כל העת מתיר עצמו, או נרקם, נסרג, נתפר?

 

האם כל הפעולות האלו מתבצעות באותו זמן ?...

 

הקו מותיר רישומו על מרחב הדף, מאפשר חקירות, יוצר עולם של דימויים ומכונן שפה.

 

 

כך כתבתי ב – 2010 ביומן המסע שלי. מחוייבת לו ומתמידה בו מאז.

התהליכים שעברתי במסגרת תהליך היצירה היו משמעותיים בהיבט התוך אישי ובפן הבין אישי. הרצון ליצור , דיאלוגים משמעותיים עם אמנים ואוצרים, פרישה מההוראה, התמקדות ביצירה האישית ומעבר לסטודיו בתל אביב. התמסרות לעולם קשה שיש בו שמחה וכאב, חידות ותובנות ביחס לתכנים העולים, היכולות והגבולות, על מה שניתן לשליטה ועל מה שאין. כך נוצר גוף עבודות גדל והולך (מעל 1500), שיש בו שפה רבת נדבכים והוא משנה את פניו ובעיקר מעצב אצלי תובנות נוספות ומהותיות כאדם, כיוצר.

 

המרחב, שתחילתו הייתה ללא סימון גבולות עבר עם השנים שינויי מבנה, חומריות, צורניות ויכולות הכלה.   נכון לעכשיו הוא בית, דמות אדם ועץ. לווא דווקא בסדר ההגיוני של מקטע הנוף שנוצר.

 

במהלך הזמן, נעשו הדימויים המופשטים כאלה המזכירים דמות אדם, מבנה בית, מבנה בור, מבנה באר

בנוסף לאלה שהיו - סולם גשר, חוט או חבל פרום או סרוג, או סימון של נוכחות נעדרת שהזכירה גרעין.

 

תהליכים במופשט נעשו תהליכים שיש בהם סממנים ריאליסטיים. בתחילה לא מודעים והפכו מודעים.

דימוי גרעין שהונח על גרעין נוסף הפך להיות דמות אנושית הדומה יותר לאישה. דימוי גרעין המחובר לדימוי כמו סולם, הפך לדמות אנושית המזכירה גבר. מבנה הבית הוא הסולם עם ויתור על כמה משלביו. 

קו שהסתלסל בעקביות והתארגן בשורה/שורות, ונראה היה כמו מעשה סריגה שניתן לעיתים להעביר בתוך הלולאות שנוצרו קו נוסף, לקשור את קצוותיו כדי שהלולאות לא יפרמו, הפך לסימון של מחשבות לא מאורגנות (פלונטר) או גג, כאשר הקו בחיבור בין קצותיו הוא מתוח.

 

מאז, בנוסף לצורה שהזכירה גרעין נוספה צורה שהיא יותר עגולה. קראתי להם במהלך השנים בשמות כגון : גרעין, בור, באר, גרעין של מחשבה, אקראי מול מאורגן, פוטנציאל, אוצר, סוד, ידע ארכיטיפי בהתאם לצורך להבין מהותם של דברים המתרחשים בתוך מרחבי היצירה. לסולם שבהנחתו המאוזנת הפך לגשר, נוספה עם השנים עוד משמעות, הדרך. מכילה בתוכה את התהייה - האם  ה"בית" הוא מופשט או יש מקום לדרך, לתהליך ההפשטה?

 

במסע הזה, צבעוניות הרישום שהיא שחור ולבן וסקאלת הגוונים שנוצרת, התאפיינו עבודותי בגווני האדום הארגמן והשני ובצהוב, איזכור לרימון, גרעיניו, קליפתו ומצבי צבירה שלו כמייצגים הלך רוח. לאחרונה נכנס לפלטה גוון צהוב אוקר או יש כאלה המכנים אותו צהוב ביצה והתחבר לצבעוניות שהזכירה מדבר. תוך כדי עבודה עלו זכרונות מן העבר. לאותם ימים שקבעתי את ביתי הראשון כבוגרת עצמאית. (קיבוץ גלגל בבקעת הירדן שהייתי בין מקימיו). בית שננטש בלהט מחלוקות אידאולוגיות עד לשברו הגדול של החלום.

 

הצבעוניות עלתה במתכוון. כמו גם דימוי הבית על נופיו. העבודות החדשות הן אלגוריה למתחולל בי אישית ובנו כחברה. מחד הסתיו ומאפייניו כמייצגים את גילי וכמו גם  הארעיות, חוסר היציבות, קהות חושים עד עיוורון והכחשה לנעשה בתוכנו כחברה. סופות חול המיוצגות בצבע האוקר, מופע מקור אור שאינו מאיר בדמות שמש או מנורת חשמל. צורה מעוגלת שדמתה לגרעין וכעת נמעכה והתארכה לכדי דימוי שנראה כמו עץ ברוש. הבית הנוטה. הקירות החשופים, הדמויות שמבען אימה/ תימהון או אדישות ולעיתים מופיעות דמויות שכל חפצן להיפטר ולקבור את המשא שהם גרעיני הרימון שסביבן ובתוכן, שיח הצבר בתוך עציץ הניתן להעברה (ציטוט עסאם אבו שקרא) וכל אותם הפרטים המצויים בנוף שיצרתי,  המשנים כל העת את מיקומם. מתקשים להחליט על מיקומן. מתקשים לבחור.

 

בשנת 2011 הצגתי תערוכת יחיד ששמה היה "מפענחת את חידת הרימון".  בכתיבה יומנית שליוותה את התערוכה כתבתי: "גרעיני רימונים מתפזרים בחלל. בריכות רימונים נפערות מתחתי. משוכות גרעינים בדרכי. כשנדמה שחציתי אותם אני נתקלת, מוקפת, נפערת אל מסכי רימונים נוספים. הם עלי, הם בתוך פי, הם מול עיני. להזיז  גרעין מדרכי ולהיתקל מיד באחר..." בתהליכי היצירה שכללו כתיבה, יצירה ותערוכה יכולתי להזיז, להסיט את “מסכי הרימון” , לראות מבעדם ולפענח את חידת הרימון. 

 

מאז אותה תערוכה חלפו מספר שנים ומסכי הרימונים התחלפו בסופות חול מדבריות. שלוש תערוכות יחיד שלי גיבשו גוף עבודות, עשייה שאיפשרה לחוות את נופי באופן שונה.

 

כמעט עשור אחרי אני מציגה מקטע נוף שיש בו: עץ איש ובית. תבנית נוף בסיסית (מבדק אישיות בשם: H T P ) תוך בדיקת התמורות במרכיבי השפה האישית שיצרתי. בוחנת את מכלול היצירה בנקודה זו בציר הזמן ובמסלול השונה מהמקובל :  הפעם מהמופשט לריאליזם.


 

Share on Facebook
Please reload