top of page

23.8.2020

לקראת קיר האמנית בגלריה ביבנה ובאוצרותו של רוני ראובן. העלתי עבודות בפייסבוק ורוני אהב וקבע ביקור בסטודיו.

קיר האמנית הקודם היה במקום לאמנות באוצרותו של ניר הרמט. בחורף 2019. נקודת זמן משמעותית בהיבט האישי – קולקטיבי. מציאות מורכבת של מערכת בחירות נוספת, חורף גשום מאוד ותחילת הדיבור על מגיפת הקורונה. כל אלה באים לידי ביטוי בעשייה בסטודיו ובתכנים שעלו בעבודות:

ציורי הרקפת העומדת בגאון, בצד, אל מול קשיי החורף. היא אוגרת בפקעתה את המים הרבים במקום זו אני העומדת להתפקע.

החיבור לקול הקורא של "נשים יוצרות בעמק" והבחירה בהיללה חייטוב היה מיידי וטבעי. כל אלה התאימו לנקז את השטף והזרם הן בציורי הרקפות והן בצורך לעסוק בכד כסוג של מיכל לעידון עוצמות הרגש.

כותרת הפרוייקט שהצעתי היתה: " כד פנים כהצעה לחקר המיכל התוך אישי". בפסקה הראשונה מתוך מה שכתבתי לקיר האמנית ביבנה:..."בעיקבות פרוייקט המחווה לאמנית יוצרת הכדים, נוצרו עוד עבודות כשדימוי הכד הפך להיות מרכיב נוסף ומשמעותי בשפה האישית. בנוסף לבאר שאף היא מופיעה ברבות מעבודותי. השימוש בדימוי הכד והבאר אשר יש בהם יכולת הכלה ופוטנציאל למציאת מים החיוניים כל כך, מקור חיים זה מופר. בעבודות מוצגות בארות חסרות בתחתיתן. אוצרות מסויידים שהושלכו וכוסו באבנית בשל המחסור במים מפכים. בארות סתומות, בארות במדבר, בארות במדבר בעלטת הליל. בארות שלא ניתן לגשת אליהן. כדים סדוקים, שבורים בתחתיתן. העבודות עוסקות בקושי, אכזבה, ובחוסר היכולת של אלה לממש את יעודם. אם הרקפת בתחילת התהליך עמדה בגאון לבדה, הרי רישומי הפרחים בעלי 3 עלי כותרת שקראתי להם "פרחי ש'" מייצגות את מה שארע במהלך הסגר ולאחריו. כמו זמן שעמד מלכת, צמח מאובן, צבעוניות שנעלמת. השימוש בחומרי בנין בשל אילוץ חיזקו את תחושת הזמן שקפא. שנת 2020 קפסולת זמן של מציאות אחרת, כזו שהופרה.


ความคิดเห็น


bottom of page