3.4.2020

אביב שמופעו קצר כל כך אבל יש בו מן העוצמה בשל החיות שמפכה בי תמיד תקווה ושמחה ששוטפת את כל כולי לאחר חורף אשר לרוב הוא קשה , זה האביב נעשה השנה נצחי. אני חוששת שבעתיד מופעו ילווה בחשש. בזיכרון של אביב 2020. גזירת 100 המטרים אינה מאפשרת אפילו לחלוף עם המכונית דרך כביש ההדר ולהתבשם מריח עצי ההדר בפריחתם או לראות את שלל החרציות בשולי הכביש. האם חסרונו של הריח או המראה של צהוב החרציות יפגום בחוויתו של האביב בשנה הבאה? שאדלג על הקושי שאטשטש אותו. שאלחש לעצמי בהזיית המקום, זה רק סרט רע וכשאתעורר הכל יעלם. בחלומי אני חולפת דלתות, חלונות, גומעת מרחקים, מנשקת ומחבקת את ילדיי ומשפחותיהם. מלטפת את לחייהם ואת ראשיהם ולוחשת לאוזניהם שזה רק חלום. שיחזרו לישון ויחלמו על אי ירוק בים.

אביב המזוהה עם טיול בשדות הבור, מרחבים של צבעים וריחות נעשה לפתע לא נגיש. רעיונות רבים צצים סביב האביב. אין צבע, אין ריח, אין אפשרות להתקרב. נוצרת את חווית הזמן והמקום כקפסולה.

  1. רישומי דיוקן עצמי עם עיניים עצומות ומתוכן יוצאים קווים אל ערוגה ובה פרחים שקופים שבתוכם פרחים שיבשתי.

  2. חממות הפרחים והירקות שנותרו מלאות בתנובה וללא קוטף. עלה הרעיון להניח פרחים שהתייבשו על רשת כתומה. מיצב של מוות.

  3. את עץ הקבבויה שנמצא כעת בשיא פריחתו. נופו כבר סוכך על מרבית החצר הקדמית. אני מלווה בצילומים יומיומיים. אוספת את פרחיו הנושרים על השביל ומכניסה אותם אל תוך אגרטל. אבדוק מה קורה עם הזמן לפריחה הנערמת. מצב החומר. הצבע ומראה הפרחים. אולי אצליח למלא בפרחים את כל האגרטל ולקבל אגרטל פרחים ללא אגרטל. אני אוספת פרחים שפורחים בגינה ומשמרת אותם בתוך דפי ספרי אמנות. ובתוך אגרטל. תיעוד של התבוננות מכוונת בתוך מציאות מאולצת שיש בה המון פנאי מאונס.