אחת המחשבות שהעסיקו אותי לאחרונה הייתה "מחיקת הדימוי". כאילו מאסתי במה שאני יוצרת. מנסה למצוא בי קול אחר, טרי ורענן. או אולי מה שהתאים ונעשה בלב תמים ונפש חפצה כבר לא רלוונטי, אף שבניית השפה האישית נעשתה באופן טבעי ומתפתח, אורגני ונבע מקול עמוק של חיפוש מעמיק בתוכי.
הדרך להתמודדות עם מחיקת הדימוי שמוטמע בעבודותיי מצריך מאמץ רגשי ואינטלקטואלי. כמו כל פרידה כרוך בתהליך קצר או ארוך. במהלך היצירה על עבודות החדשות הבנתי עד כמה קשה ולא ניתן לוויתור הדימוי. גרעיני רימון עסיסיים ואדומים הופיעו ביתר שאת על אף כל הניסיונות לשטוף, או להוסיף צבע אחר . למעט שתי העבודות האחרונות שוויתרתי לסביבה, למעטה, למלבוש ונותרתי ללא כיסוי, ללא גרעיני הרימון. אני ואלוהים. לא נושאת עיניי לשמים. מחפשת אותו בהתכוונות רבה בתוכי. מתרכזת למצאו. דמותו של אהובי לופתת אותי ומכסה את מבושיי. בהלה שוויתרתי על פריו של עץ החיים. פחד מוות. עירומה אל מול אמת. אולי בכלל נוכחתי לדעת על גמגומיי והרדידות שבי ללא פיגומי הרימון?
Comments